קונג פו (Kung fu)
למרות שבמערב המונח "קונג פו" הפך למונח המתאר את אמנויות לחימה הסינית, למעשה המונח "וו-שו" הוא המונח המדויק לאמנויות לחימה סיניות. "קונג פו" פירושו "יכולת שנרכשה במאמץ והשקעה", ללא קשר לאמנויות לחימה.
למעשה השם מבוטא במנדרינית "גונג פו". התו הסיני "גונג" פירושו עשייה מתמשכת והתו "פו" משמעו אדם. השימוש במילה "קונג פו" נעשה פופולארי במערב עם עלייתו של אמן הלחימה- ברוס לי. ברוס לי נהג להגות את השם "קונג פו"- ק' במקום ג' , ומאז מקובל לומר "קונג פו". בנוסף הוא התייחס לכלל אמנויות הלחימה הסיניות כ-"קונג פו", למרות שבפועל קיימים אלפי סגנונות והמונח "קונג פו" אינו מונח הקשור לאמנויות לחימה.
היסטוריה
אמנויות לחימה הסיניות קיימות אלפי שנים והסגנון העתיק ביותר-ה"שוואי ג'יאו", אשר היה קיים עוד בשנת 2697 לפני הספירה בתקופת הקיסר הצהוב. הקיסר הצהוב הנחשב למייסד התרבות הסינית, הקיסר איחד את 40 השבטים ויצר את האומה הסינית הראשונה.
בתקופת שושלת ג'ואו, 1122-256 לפני הספירה, סגנון הלחימה התפתח ונקרא "ג'יאו לי", אשר שימש את הצבא הסיני. יותר מאוחר הפך לסגנון של תחרויות במגע מלא שהתקיימו ברחבי סין.
מנזר השאולין
קיימים מספר זרמים מודרניים של קונג פו, ואחד המפורסמים ביותר הינו הזרם הבודהיסטי "שאולין צ'ואן". את השורשים ההיסטוריים של שיטות הלחימה הבודהיסטיות נהוג לייחס לנזיר מהודו בשם 'בודההידהרמה' שהגיע למנזר השאולין בשנת 520 לספירה, מטרתו היתה להפיץ את הבודהיזם ברחבי סין. 'בודההידהרמה' הגיע למנזר במחוז חנאן בסין ופיתח גרסה חדשה של בודהיזם הנקרא "צ'אן", במערב הוא מוכר בגרסתו היפנית – זן.
הקיסרים הסיניים השתמשו בשירותיהם של הנזירים הלוחמים, והמנזר הלוחם שיחק תפקיד פוליטי חשוב בממלכה הסינית והתערב בפעילות הקיסר והממשל.
המנזרים נחשבו למקומות דתיים ביותר, בהם פיתחו את הבודהיזם יחד עם פיתוח שיטות לחימה שונות. שיטות הלחימה תאמו את אופיו הפילוסופי של הבודהיזם, מה שכלל תרגול מדיטציה, תרגול חוזר של תנועות ומכות, וגיוס העצמה הפנימית כחלק משיטת הלחימה.
וו-שו
משמעות המילה "וו-שו" היא "אמנויות לחימה". בסין המילה וו-שו משמשת כשם כולל לכלל אמנויות לחימה הסיניות. וו-שו התקבל על ידי האקדמיה לאומית לאמנויות לחימה בשנת 1911, ואת הוו-שו ניתן לחלק לסגנונות מודרניים ועתיקים, תחרותיים ומסורתיים.
במאות ה-16-17 עם הירידה בחשיבות של לחימה פנים מול פנים ועלייה בשימוש של נשק חם התפתח הוו-שו התחרותי, דבר שהוביל לדעיכה מסוימת של אמנויות הלחימה המסורתיות.
סגנונות הוו-שו מגוונים ביותר וכוללים גישות שונות של לחימה- מחיקוי של חיות כגון נמר, נחש או גמל שלמה ועד תרגולי חישול של הגוף, היאבקות ותרגילי אקרובטיקה שונים.
באופן כללי הוו-שו כולל אגרופים, בעיטות, עבודה עם כלי נשק, תרגילי התגוננות נגד כלי נשק שונים, תרגילי שחרור מתפיסות שונות. עם זאת, למרות שיש סגנונות שכוללים לחימת קרקע והטלות, הוו-שו אינו מתמחה בלחימת קרקע או בהטלות בהשוואה לאמנויות לחימה כגון ג'ודו או ג'ו ג'יטסו יפני.
הוו-שו הינה אמנות לחימה מרהיבה, הדורשת שליטה גבוהה ביותר בגוף ושנים רבות של עבודה מאומצת, זאת משום שחלק גדול מהתנועות והתרגילים אינם פונקציונליים לגוף האדם, כלומר אינם תנועות אשר הגוף רגיל לבצע בחיי היומיום, לדוגמה עמידות קרב הדורשות טווח תנועה גדול במפרקים, טווח תנועה אשר גדול בהרבה מהטווח הממוצע של האדם.
אמני וו-שו מוכרים בעולם הינם: ברוס לי, ג'ט לי וג'קי צ'אן.
